jetserverזה קורה בלי שנשים לב, אנחנו מאבדים את התמימות. מבינים שלא כל בני האדם טהורים ולא כולם רוצים בטובתנו. לא תמיד זה מכוון אלינו באופן אישי אבל רגע אחד של התמסרות למקום הלא נכון ואנחנו נכווים. הכווייה הזו משאירה צלקת והיא לא ממהרת לעבור.
חלקנו מכירים בה אבל חלקנו לא מקשרים בין פגיעה של מישהו שסמכנו עליו והערכנו אותו כיווצה לנו את הלב ועכשיו אנחנו יותר חשדניים ופחות מתמסרים.
לכל אחד יש את הסיפור שלו, את הנקודה בה זה קרה או את רצף הנקודות שהרחיקו אותו ממחשבות חיוביות על בני אדם בכללי ועל הסביבה הקרובה בפרט.
אז מה קרה שם שהיום אנחנו מרימים גבה כשמישהו אומר משהו או מבטיח הבטחות?
קודם כל נבין שמדובר בפעולה הישרדותית.
אמנם אנחנו לא בג'ונגל אבל המחשבה שמישהו יכול לפגוע מעוררת בנו תחושת ריחוק כאילו מדובר בחיים ומוות. הרבה פעמים אנחנו ממשילים את הכאב שמגיע בעקבות הפגיעה לתחושת מוות.
והרי "מי רוצה לסבול? כבר סבלתי מספיק", "אני את הלקח שלי למדתי", "לא אתן לאף אחד לפגוע בי יותר", "אני לא מאמינה למה שאנשים אומרים".
מאז בכל מקום, סיטואציה וכל אדם שנפגוש בדרך ידלקו "נורות אדומות" כאלה שיעזרו לנו להישמר מפני פגיעה וסכנה. אנחנו עכשיו עם חומות מגן וקשה לחדור אלינו: "די אני לא מאמינה למה שאני שומעת…" , "אין מצב שזה קרה!!", "לוקחת הכל בערבון מוגבל".
קבלת ההחלטות שלנו נעשית ממקום רגשי, לא משנה איך נהפוך את זה, וזה אומר שאם הכאב מנהל אותי והרצון לשמור על עצמי חזק ממני אזי אשאר באותה "מנטרה" או במילים יותר מקצועיות באותו אמונות שונות שמנהלות אותי ואומרות לי:
"אנשים אינטרסנטיים", "בני אדם לא אמינים", "כל אחד דואג רק לעצמו", "אתה לא מעניין אף אחד באמת", "אנשים טובים רק כשרע כי אוהבים אותך ברצפה" ועוד כמה כאלה ששמעתי ממתאמנים שהתאבלו ארוכות על אובדן קשרים.
הסיבות לבעיית אמון
קשה לי לסמוך על עצמי:
הרבה פעמים חוסר אמון בסביבה נובע מחוסר אמונה בעצמי.
היו בעבר פעמים שרציתי לעשות דברים, הצבתי יעדים, הבטחתי לעצמי אבל זה לא קרה.
האמונה שלי בעצמי התערערה ואני יודעת שגם אם אני אומרת משהו אני לא עומדת מאחוריו.
אם אני, האדם הכי קרוב אלי, לא יודע לעמוד במילה שלו אז למה שהאחר יידע?
ההשלכה הזו נעשית בלא מודע ופשוט קורית.
אז אם במקרה יצא לכם להבין שאתם קשים עם עצמכם יותר מדי, תבינו למה קשה לכם לסמוך על המילה של האחר…
אין כמו בבית
אין כמו בבית לטוב ולרע, אנחנו יודעים שההורים רוצים בטובתנו תמיד ואושרנו חשוב להם יותר מעצמם, אבל לגדול בבית בו ההורים נכוו ולא שינו את המחשבה בדרך, לא משנה כמה נולדנו כקנבס חלק, הם מכתימים אותנו באמונות כאלה.
קשה לעמוד בפני הסביבה הקרובה, זו שאני הכי סומכת עליה וגדלה על פניניהם ולהאמין אחרת.
הרי מה שהם אומרים סביר להניח- נכון: "מסוכן ללכת ברחוב לבד", "לא לדבר עם כל אחד", "לא ללכת עם החברות האלה כי הן ילדות לא טובות" ועוד ועוד ועוד.
מתי אנחנו מתבדים? כשאנחנו כבר ילדים גדולים והאמונות האלה מושרשות בנו היטב אז כבר קשה לשנות אבל מזל שזה אפשרי.
אנשים טובים בדרך
החיים מחשלים אותנו בכל דבר שאנחנו עושים, ואם אנחנו בסביבה לא נכונה לנו, הייקום כבר ידאג לומר לנו. לפעמים זה אומר שאנחנו נפגעים ממישהו, בין אם זה מבן- זוג במערכת יחסים שכשלה או חבר טוב ש"דפק אותנו" כמו שאנחנו אוהבים לומר…
כל הראייה שלנו על אנשים קצת משתנה אבל כשהביטחון העצמי בריא אז אנחנו לומדים מהפרק הזה של חיינו וממשיכים הלאה עם שק תובנות, כשהאנשים שפגעו בנו מצליחים לערער אותנו אז אנחנו מתכווצים והופכים לקשים עם הסביבה (למאמר על קשה יש רק בלחם וגם בנפש האדם לחץ כאן)
מה נשאר לנו לעשות?
כמה דברים…
- כשאנחנו באינטראקציה עם הסביבה חשוב שנלמד לראות את כל התמונה ולקבל אותה באהבה. יש סיכוי שלכל אחד יש אינטרס משלו וזה בסדר, כי גם לי יש. בין אם זה להיות נאהב, רצוי, עזרה או כל דבר אחר. זה יכול להיות גם אינטרס חיובי שיכול לשרת את שני הצדדים ולהפוך למערכת יחסים ארוכת שנים ומהנה.
- מודעות. ברגע שהבנתי שקשה לי לסמוך על אנשים ואני מרגישה שהעול גדול מדי, כי אני לא מאצילה סמכויות, הכל נופל עלי, אני לא משתפת או חולקת וזה נעשה כבד, זה הזמן להבין שיש לי בעיית אמון מול אנשים וזה משהו שכדאי לעבוד עליו.
בשלב זה אני מזמינה אותך להבין מה הקו שמנחה אותך בנושא האמון-
מה האני מאמין שלך? ולהבין אם זה אפשרי לשינוי? - אופטימיות- אמון לא קורה ביום אחד. זה דבר שנבנה. גם אם זה נהרס זה יכול להבנות מחדש. אולי לא עם אותו אדם שפגע בי אבל ברעיון הכללי, אפשר לעשות תיקון רגשי עם סביבה אחרת, בעבודה אישית או עם עזרה מקצועית.
- מי שפתוח לפגיעה וכאב ומוכן להתחבר לרגש הזה, מבין שכדי להרגיש משהו טוב לפעמים צריך לחוות משהו פחות נעים. זהו מעגל החיים שעוזר לנו להבין רגש חיובי יותר טוב. אז לא חייבים להתחבר למחשבה שפגיעה זה הדבר הכי טוב שקרה לנו אבל זה בהחלט יכול לתת פרופורציות לדברים חיוביים ולפעמים צריך את זה ואין מה לפחד מזה. אנחנו נשארים בחיים.
- תתחילו לאט. אם אתם פגועים (כמו שאני הייתי) הבנתם שאין מתג של ON ו- OFF וללב לוקח זמן להירפא. אין היגיון לקפוץ למים הסוציאליים בשנייה אבל כן חשוב להיות מחוברים למה שאנחנו מרגישים וכן לעשות צעדים קטנים שבונים אמון. לאט ובטוח. להתחיל לסנן את הדברים שאתם יודעים שהם over protective"" (מגוננים יתר על המידה) ותקיפו עצמכם בסביבה תומכת ונעימה. יש כאלה. חפשו בנרות.
יותר קל לעמוד על המשמר?!
לא תמיד אנחנו מייחסים לפעולות שאנחנו עושים חשיבות גדולה אבל דעו שלעמוד על המשמר, גם אם זה לא במודע, מעייף יותר מאשר לשחרר את מקור הכאב ולהתערבב בחזרה עם אנשים בסביבה.
הבעיה היא שכדי לאשר את המחשבה שלנו שאנשים לא אמינים ויכולים לפגוע איכשהו נמצא את כל האנשים ה"לא אמינים" האלה בסביבה שלנו כדי לאשר את ההרגשה הזו.
אם רק אלמד לשחרר אוכל לרפא את המקום הכואב כי בעזרת אנשים טובים באמצע בדרך אוכל לצבור ניסיונות חיוביים יותר מאשר להישאר מכונסת בעצמי.
בהצלחה!
