jetserver"תעשו רק מה שאתם יכולים, בלי כאב. רק דרך תחושת נוחות תוכלו להתפתח. דרך הכאב הגוף יתכווץ והתנועה תישאר מוגבלת". איריס קליין, מורה ליוגה.
האם הדרך להתפתח היא באמת דרך הנוחות בלבד?
שיעור היוגה הראשון שלי היה מאוד מוטל בספק. המורה מצאה חן בעיני, אהבתי את השלווה שהיא מצליחה להעביר במבט, בטונציה, באנרגיה. יש בה משהו סוחף שמרמז לך שהיא זו שתדע להרגיע אותך…את המשפט הראשון שכתבתי ציינתי כדבר החזק ביותר שנשאר לי בראש אחרי השיעור.
מהצד יוגה נראית דבר משעמם, איטי ומרדים אבל בפועל, לא האמנתי כמה מאמץ הפעלתי כדי לעשות תנועות העונות לשם "כלב", "צ'יטה" ועוד כמה כאלה שאין סיכוי שאזכור או אבין בזמן הקרוב.
תחילת המפגש המורה הזהירה אותי "לא למתוח את הגבולות יותר מדי", היא חששה שצעירה שמגיעה מעולם של אומנויות לחימה תרצה לעמוד בקצב של "הגדולים" ותעבוד דרך הכאב (כך נהוג באומנויות לחימה). אני הבטחתי לה שאקשיב לגופי בכל כוחי ואאמץ את הפחד להתריע מפני חציית גבולות.
בנינו, לא ייחסתי חשיבות רבה לשיחה הזו כי הייתי בטוחה שאין סיכוי שאתחבר לדבר הזה. אני מכירה את העולם האגרסיבי בו "החזק שורד". אם כואב סימן שצריך להתחשל וכל אקשן מבורך!
אל תטעו העולם הזה רחוק ממני כמעט עשור מחיי אבל מסתבר שהאינסטינקט ההישרדותי הזה טבוע כ"כ עמוק שכל מה שחשבה שיקרה לי בשיעור, קרה.
הרצון לעמוד בקצב, להפגין יכולות, להראות חוזק ויציבות משקל, מנסים להשתלט על קול המורה ברקע שאומרת שוב ושוב: "תעשו רק מה שאתם יכולים, בלי כאב. רק דרך תחושת נוחות תוכלו להתפתח…". על מה היא מדברת? אם לא כואב לא קורה כלום. האמנם?!
המזל שלי שהגוף באמת כואב, הוא לא בכושר ומשווע לאיזו פעילות קלה שתמריץ לו את הדם ותזרים קצת חמצן למוח. הזנחתי אותו תקופה די ארוכה והוא התחיל לצעוק "הצילו". אי אפשר להתעלל בו יותר באגרסיביות או בכוח מתפרץ כמו שאני רגילה, אבל עם קצת אסרטיביות וטיפוח נפש אפשר בהחלט לנסות את הקיצון השני- יוגה.
פתאום בשיעור הבנתי שאימון יוגה, שמטרתו לטפח את הגוף והנפש, להתחבר למערכת העצבים ולכל איבר בגוף, לא כ"כ שונה מאימון אישי בו אנחנו מנסים להתחבר אל עצמנו באופן הכי מדויק שאפשר. הבעיה היא שבד"כ אנשים מגיעים לאימון אחרי ש"מתחו את גבול הכאב וחצו אותו", עכשיו הם מחפשים משהו שישכך אתה כאב (בדיוק כמו שאני הגעתי ליוגה- הזנחה!). הם האמינו כמו שלימדו – כדי לצמוח צריך לכאוב ולצאת מאזור הנוחות.
שנייה לפני שאני סותרת את עצמי כי מי כמוני יודעת שהגעתי לאימון דרך הכאב, וחטאתי בכך לא מעט בחיי. כמובן שצריך לצאת מאזור הנוחות כדי לצמוח אבל היום, ניסיוני אומר שלא תמיד שווה למתוח את הגבולות ולהגיע לכאב בלתי נסבל כדי להתחיל את העבודה הקשה של מיגור הכאב וחיפוש פתרונות קסם.
אז כשהיא אומרת אל תתנו לגוף לכאוב כי שם הוא מתכווץ כנראה התכוונה כשהגוף מתכווץ כ"כ קשה לו להיפתח אח"כ שוב, כי ככה זה עם הלב בחיים.
הרצון שלנו להוכיח שנצליח, המאמצים שאנחנו מבזבזים כדי להרשים וכדי להיות הכי מוצלחים גובים מאתנו מחיר שלרוב אין לו בכלל סיבה מוצדקת. במהלך חיי למדתי דווקא כשנעים בקלילות וזורמים עם מה ש"הגוף" מסוגל לתת לתת באותו רגע, שם קורית התפתחות. המוח מתחיל לעבוד יצירתי יותר, נקי וחופשי לפרוח. היציאה מאזור הנוחות לא צריכה להיות סבל וכאב, אלא פשוט מקום חדש, לא מוכר, שונה שצריך ללמוד אותו.
**התובנה והתבונה**
אז אולי, אולי, יוגה לא כ"כ רחוקה ממני. החלטתי לתת זה עוד צ'אנס ולהישאר באזור חדש ולא מוכר. בינתיים, קמתי תפוסה כמעט בכל הגוף. בא לי לומר "איזו פדלעה" אבל לפני שאני מבקרת את עצמי אני חייבת לזכור שתחום חדש/מקום חדש תמיד מוציא מאתנו תחושות חדשות והגוף מדבר אז אני אקשיב לו.
