jetserver"אם אין אני לי- מי לי" תמיד הייתי אומרת את המשפט הזה ברגע של כעס, במילים מדויקות יותר, ברגע של כאב.
אלו היו רגעים שהייתי חווה תחושה שאף אחד לא דואג לי, לא אכפת ממני, אולי אני לא נחשבת ובכלל לא רואים אותי.
הייתי לוקחת דברים באופן אישי ומפרשת אותם לא נכון. הכוונות מעולם לא היו רעות, בוודאי שלא מהסביבה הקרובה ביותר שלי.
אבל הייתי עסוקה ברגשי נחיתות גדולים, בחשיבה שלילית ובמסכנות כזו שמסכמת את הכל במילה יפה- קורבנות.
כל סיטואציה כזו שהייתי מפרשת באופן הזה הייתה מורידה לי את הביטחון העצמי והערכה העצמית שלי הייתה יורדת איתה.
הייתי מנתחת בשביל אחרים למה זה ככה, ואיך עשו קונספירציה נגדי, תמיד החשיבה הייתה שלילית, התוצאות היו שליליות ואני הייתי לוקחת "אחריות" ואשמה על הכל.
אכן מתכון בטוח להורדת הביטחון העצמי.
קורבנות! אין מילה טובה מזו
הערכה העצמית שלי הייתה מאוד נמוכה, כי הערכתי את הדברים באופן לא בריא, לא מקדם, לא נכון. הערכתי שכל דבר נגדי, שאין לי מזל, שאני לא שווה כלום, לא שומעים אותי ואני לא נחשבת.
כל דבר הייתי צריכה לעבוד עליו קשה מאוד כדי שיקרה והדרך ל"הצלחה" תמיד סבוכה ומסועפת.
האמינו לי, החיים מאוד קשים ככה. כי כל דבר דורש הכנה מנטלית גדולה מאוד ועור של פיל כדי להתמודד עם כל ה"מכשולים" בדרך.
כשאני אומרת מכשולים אני מדברת גם על האנשים בסביבה שינסו לטרפד מבחינתי. הפכתי להיות סוליסטית והתקשיתי לסמוך על מישהו בסביבה.
אבל זו רק אפשרות אחת שיכולה לקרות כשהערכה העצמית נמוכה. אני מכירה אנשים שמגיבים גם אחרת…
חלקם הופכים מרצים ותלותיים בטירוף בסביבה, מבטלים עצמם ואת קולם, לא מאמינים בעצמם בכלל.
חלקם הפכו תובעניים ושתלטניים מאוד, למדו לקחת בכוח ולצעוק כמה שיותר חזק כדי שישמעו אותם. בסופו של דבר, כשהערכה העצמית נמוכה יש בנו את הכל מהכל במינונים שונים.
כמו בכל לחם קשה בפנים יש גם את החלק הרך…
אחלה מטאפורה נכון? דווקא מתאימה בול. כי החלק הרך צריך להגיע מבפנים- במילים אחרות מאתנו. מתוך תוכנו.
אז איך מפרקים את הלחם ומגיעים לחלק הרך?
***להבין- 99% מהדברים שקורים לא קשורים אלינו בכלל.
למדתי את זה בדרך הקשה אבל יש ספר מדהים בשם "ארבע ההסכמות" שמקדיש פרק שלם על לא לקחת דברים באופן אישי. לצערי הגעתי לספר הזה כמה שנים מאוחר יותר אבל עדיף מאוחר מאשר בכלל לא.
**קצת חמלה! כמה אפשר לייסר עצמנו, להישאר במעגל של רחמים עצמיים…?
טוב, שאלה קצת רטורית כי מניסיון שלי אפשר בלי סוף! כל עוד ר-ו-צ-י-ם!!!
לא באמת רוצים במודע, אבל בתת מודע רוצים להישאר אומללים. בדרך כשמנתחים את זה לעומק מבינים שזה משרת אותנו באיזשהו מקום, בין אם זה מקום נוח ומוכר שהתרגלנו אליו, בין אם זה אמונה שגורמת לנו לחשוב שכך נקבל את תשומת הלב והאישור שאנחנו זקוקים לו ועוד כמה סיבות כאלה ואחרות.
יש כאלה שבזכות האמונות האלה מגיע ה"זאב" ומנער אותם לעשות שינוי (הילד שצעק זאב זאב ואף אחד לא התייחס אליו בסוף) ויש כאלה שפשוט רוויים ומחליטים לעשות את השינוי לבד.
מה שלא יהיה, הרבה יותר נעים, אפילו אם זה לא יותר קל, פשוט לחמול על עצמנו ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו. לאפשר לעצמנו רגע לכעוס, לכאוב, להרגיש ואז להבין ולהתגבר (וגם להתבגר).
*הדבר השלישי, "אהבה עצמית". לא במובן נרקסיסטי אם כי במובן בריא.
"אם אין אני לי- מי לי". הפעם זה ממקום חיובי, מקדם, מטפח. חשוב מאוד לדעת להתרכז בעצמי, להתחבר לעצמי, לעצור ולשאול
"האם טוב לי"?
"מה הסיבה שאני מרגיש ככה"?
"מה יעשה לי טוב"?
"איך אני יכול אחרת"?
כ"כ לא מובן מאליו, כ"כ לא ברור שאנחנו צריכים לעצור ורגע להקשיב לעצמנו. כ"כ חשוב!
למען האמת, אין דבר יותר חשוב מלעשות פעם ביום דבר אחד שעושה לנו כמה רגעים של נחת. כמה רגעים של טוב. שיחזק לנו את הביטחון העצמי, את האהבה העצמית, את ההערכה העצמית.
אם הגעת עד לכאן וקראת את כל המאמר, מספיק שלקחת דבר אחד מבין השלושה וכבר יצאת מחוזק. אז למה שלא תאהב את עצמך (או תעריך עצמך) קצת יותר ותעשה גם את הסביבה שלך קצת יותר מאושרת?!
