למה היפנים רזים כ"כ?

יפן- עולם אחר של אוכל?
בעודי נלחמת בכל ארוחה בצ'ופסטיק (מקלות אכילה) אני מרגישה שאני חווה הארה, או פשוט פנטזיה נפלאה, בארץ האורז והדג- יפן אני הולכת להוריד קצת במשקל.

ארוחה רגילה שלרוב לוקחת 5 דקות הפכה למסכת ניסיונות של רבע שעה. פתאום כל הכללים שלמדתי אי פעם על אכילה נכונה מתגשמים במלואם: הניסיונות להעלות אוכל על המקלות גורמות לי להתרכז באוכל לחלוטין, האכילה הופכת איטית ועד שהביס מגיע לפה אני מנסה להתענג עליו ולחוש אותו בכל בלוטות הרוק, מה שאומר אני לועסת היטב את האוכל. כל אלו גורמים לתחושת שובע מהר יותר בעודי אוכלת פחות ממה שתכננתי. לרגע חשבתי שגיליתי את סוד היפנים להיותם רזים ובעלי תוחלת חיים ארוכה מאוד.
אז הנה כל הכללים מתקיימים ובכל זאת הצלחתי להעלות קילו בשלושה שבועות. יצר הסקרנות המופלא שלי לחוויה קולינרית ב"ארץ השמש" טיפח יכולות יצירתיות מאוד לתחליפים. בכל זאת, נראה לי שהצלחתי להבין מעט את אורח החיים הקולינרי של היפנים והנה כמה תובנות:
יש ליפנים סוד אבל אני לא הקשבתי לכל הכללים א. כי אני בטיול ב. מה שיש שם יש פחות פה, ההרגלים שונים, וכמובן עניין המחיר- שם קצת זול יותר לאכול.

סוד היפנים הרזים
אחת האהבות הגדולות שלי בטיולי חו"ל זה חוויה קולינרית. אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להיכנס לרשת גדולה שלהם ולחפש חטיפים, מאכלים, פירות וירקות שונים ממה שאני מכירה. אני מעמיסה על עגלה כל מה שנראה לי מעניין ובערב, בחדר בית המלון אני עושה סשן טעימות.

בזמן שהאמריקאים טוחנים בייקון שומני, שעועית לבנה ברסק, כמה ביצים טובות ופנקייקים, אצל היפנים ניתן למצוא בעיקר- כמה דגים נאים לבחירה, קערת אורז ומרק מיסו. גם להם יש ביצים, גבינות, ונקניקים אבל נראה שהם פשוט מעדיפים ירקות מוחמצים על הבוקר, ביצת עין על אורז ואצות בצד.
בסופרים הקטנים ניתן למצוא במקרר סנדוויצ'ים של סושי- עטופים באצות וממולאים בדג כלשהו. אחד כזה מסדר אתכם עד לצהריים המוקדמים. מי היה מאמין שארוחת בוקר תתחיל במרק מיסו, אורז וביצת עין?
בארוחות הצהריים גיליתי בשר באיכויות שונות ממה שאני מכירה בארץ. הבשר אמנם שומני יותר אך פה מדובר בעניין של כמויות. הכל מוגש במנות שנראות קטנות בעין אך מספיקות בהחלט לקיבה.
עם הבשר אפשר בהחלט לראות תוספת אורז מאודה, חסר טעם ורוטב סויה להחיות את העניינים.
לא לשכוח את חווית הראמנים הכוללים- אטריות בציר מרק דגיים/עוף עם ירקות ומעט בשר/עוף.
בהתחלה תהיתי איך אפשר לאכול כ"כ הרבה סוגי אטריות- מקמח, כוסמת, אורז ועוד ולא להשמין?
נראה שהאטריות מגיעות בכמות מדודה במרק בו ציר המרק משביע וממלא לכל אדם.

רגע לפני שאני מכתירה אותם כאכלנים הבריאים בעולם, שנייה על החטאים הבריאים שלהם:
הם אוהבים לטגן ירקות, ממש כמו שיש לנו חלת בצל הם אוהבים לעשות חלת ירקות בטמפורה.
אם בטיגונים עסקינן אז לא נשכח חזיר/בשר/עוף מטוגן בציפוי. עקבתי אחרי כמה אנשים שמזמינים את המטוגנים- הכמויות כ"כ מדודות שאני לא מבינה איך הם לא אוכלים עם העיניים יותר.
כמובן שטעמתי את כל מה שיכלתי לטעום במסגרת הכשרות והאמת, לא ממש התחברתי לטעמים של הירקות המטוגנים. מזל!

מילה על  כמויות, כל הפרופורציות של המנות קטנות. כפי שאפשר לראות בתמונות, כל מנה מעוטרת בצלוחית קטנה ונראה שמקבלים שם "צלחת טעימות" שאיכשהו משביעות. ליפנים אין עיניים גדולות!

מה זה אוכל רחוב?
כשהייתי באמסטרדם האוכל רחוב העיקרי שכיכב בכל פינה היה צ'יפס מטוגן שיכלתם להריח 200 מטר לפני…
בארץ כל כמה מטרים יש פלאפל/שווארמה ולא נשכח את מקדונלדס שעשו פה השתלטות יפה.
ביפן, כמו בכל מדינה מערבית יש המון "סטארבאקס" אמריקאי (מצאתי עצמי מודה המון לאלוהים שהרשת הזו לא צלחה בישראל כי באמת שהתענגתי על דונאטסים יותר ממה שהיתי צריכה, לא רציתי לעמוד בפיתוי!) אבל, רוב המאכלים שתראו זה דים סאם במגוון טעמים, וסושי. כשאני אומרת סושי אני מתכוונת לאורז עם חתיכת דג עליו (נגירי). כן, זה מה שהם אוהבים לקנות באמצע הדרך. לא רק כמובן, גם כל מיני חרקים מוזרים שאיך שלא נסתכל על זה, זה לא ממש משמין. חוץ מזה, קצת ווסאבי (ועוד איזה ווסאבי מדהים שיש שם) והכל עובר.

קצת מתוק לנשמה…
רוצה מתוק? לך לסטארבקס. היפנים לא ממש מצטיינים במתוק. זה מתחיל במכונות השתייה שלהם שמלאות ב ICE TEA, המון צבעים, המון טעמים אבל כשטועמים וואו איזו מרירות! זה לא ממותק. זה לא כמו בישראל.
הם לא מוסיפים סוכר לשתייה וצריך לבקש מי סוכר למי שמעוניין. כמובן שיש להם שתייה מתוקה מגוונת אבל הכוכב הראשי שלהם זה התה. זה מה שהם אוהבים לשתות.
גם כשנכנסים למסעדה דבר ראשון שמקבלים זה תה ירוק קר או חם לבחירתך. לא מתוק כמובן.
ידוע כי תה ירוק עוזר לנקות את הגוף ומועיל לחילוף חומרים, הנה עוד דרך טובה לטיפוח הגוף.
לשתיינים שבנינו הסאקה קר/חם עושה את העבודה לא פחות מוודקה וארק ששותים פה.

הקינוחים שלהם לא מגרים מדי ולכן נשארתי קרובה לסטארבאקס כל פעם שרציתי משהו מתוק באמת.
אבל רגע של סקרנות ותעוזה החלטתי לטעום את הקינוח הנפוץ ביותר שלהם… מנחשים?
אורז עיסתי ממותק הממולא בשעועית שחורה שהמתיקו אותה! לא נשמע מגרה? צודקים. זה לא להיט. בעיקר טעם נרכש. בהחלט אפשר להתרגל לזה, אהבתי את הרעיון שגם מתוק יכול להיות על בסיס בריאות… שעועית שחורה שמנסה להראות כמו שוקולד.
כדי לחזק את עניין המתיקות, בכל מסעדה שיושבים בה, ברגע שאתה עושה הזמנה אתה מקבל גם את החשבון עם האוכל!
כן, כן. לא ממש מכירתי אבל עובד מצוין פסיכולוגית. אחרי שקיבלתי את החשבון לא ממש הרגשתי נוח להזמין עוד, אז אכלתי מה שהזמנתי, חיכיתי, שבעתי והלכתי. אין ספק שאכלתי פחות ממה שתכננתי.
(אגב, הקינוח בתמונה עשוי מתפו"א סגול שגדל בשפע ביפן).

לסיכום, יש איזשהו יתרון בכך שאי אפשר למצוא בקלות כ"כ מקדונלדס או KFC במיוחד מהסיבה שהם מציפים אותך מכל עבר במאכלים יפניים, מסורתיים. ככה אפשר להתמקד בטעמים חדשים ולציין כי על כל החטיפים שלהם מצוינים מס' קלורי מדויק לכל חתיכה ולכל שקית וניתן למצוא לא מעט חטיפים טעימים שלא ממש משמינים ומהולים במרכיב בריאותי כלשהו כמו אצות, ווסאבי, שומשום ועוד.

לקראת סוף הטיול למדתי להשתמש במקלות האכילה בדרך מאולתרת וזכיתי ליהנות גם מרצף אכילה נאה.
מקווה שעשיתי לכם קצת חשק אז לבריאות!