jetserverמהרגע שהיינו קטנים לימדו אותנו לחלוק, לשתף ולתת בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שקופץ תמיד ואומר "לא, זה שלי", "אני".
אפשר לראות את זה כשמסתכלים על ילדים קטנטנים (גילאי שנה עד חמש) כשמפגישים אותם עם ילדים אחרים ומבקשים מהם לחלוק את הצעצועים בעל כורחם. עם השנים נרכשת לנו תובנה שלחלוק ולתת זה דבר חשוב וזה עוזר לנו להתקבל טוב יותר בחברה.
אנחנו יחידים במיננו אבל חיים בחברה, עם אנשים סביבנו ובסופו של יום הסטטיסטיקה מוכיחה שאנחנו יצורים חברתיים כי כולנו מתחזקים קשרים וחברויות כאלה ואחרות, מעדיפים זוגיות ומשמרים היטב את אלמנט המשפחה.
אז למדנו לתת, להעניק, לשתף ולחלוק אבל איך נדע איפה עובר הגבול בין נתינה לריצוי?
מתי נדע שחצינו את גבול הטעם הטוב של עצמנו בכך שריצינו יותר מדי עד לרמה שאנחנו מרגישים שביטלנו את עצמנו לגמרי? האם זה נכון שמי שעושה מה שרוצה בלבד הוא מרוצה ומי שמרצה נותר מצפה? קצת על ריצוי ונתינה.
ההבדל בין ריצוי לנתינה
הנתינה היא טהורה ונקייה, הריצוי לעומתה, מעט "מלוכלך" ומחושב.
נתינה הינה המקום האולטימטיבי שכולנו רוצים להיות בו, זה המקום שעוזר לנו להיות אנשים טובים, מתחשבים, מלאי רצון לעזור לאחר. למעשה הנתינה במיטבה כשאנחנו במיטבנו.
האנשים בעלי הנתינה הגבוהה ביותר שאני מכירה ניחנו בשלווה פנימית, אהבה עצמית, אמונה פנימית ובהרמוניה. כן, הם שלמים עם עצמם, הם אוהבים את החיים ומאמינים בטוב.
מבחינתם נתינה היא ממקום של אהבה ופשטות. והמוטו שלהם הוא "אם אפשר אז למה לא"?!
"אם יש לי אז מה אכפת לי לתת"?
לעומתם, אנשי הריצוי (והרשו לי להרגיש נחרצת לאור ניסיון החיים האישי שלי עם עצמי) נותנים ממקום מחושב, אינטרסנטי, הישרדותי. מה הכוונה? הנתינה תעשה רק אם "ייצא לי מזה משהו", אם אנחנו חושבים שזה יקדם אותנו באיזשהו אופן.
אנשי הריצוי תמיד ירגישו שיבקשו מהם דבר או שניים סוג של "מעמסה", "עול", "כבדות", "התכווצות". ואם הם לא מרגישים את זה הם מרגישים שהם עושים כדי "לשמור על שקט תעשייתי", "על שלום בית", גם אם זה יבוא על חשבונם, או יבטל אותם מעט "העיקר שהאחר יהיה מרוצה".
מה שלא יהיה, תמיד תהיה סיבה רציונלית וברורה לריצוי.
תבינו, הריצוי אינו מופרך כלל, אם אתם מרגישים מזדהים ואולי קצת נחרדים- אל! גדלנו ככה. מעין תכתיבי חברה כדי להסתדר, להשתלב, להיות נאהבים, ראויים, רצויים.
שלא תטעו, ריצוי אינו נורא כ"כ אם הוא באחוזים קטנים, אם אינו משתלט לנו על החיים או משנה אותם. בכל זאת, אנחנו חיים עם אנשים ורובם הם לא "אני", הם שונים ממני ואם יש משהו שהחיים לימדו אותנו זה התפשרות, גמישות, פתיחות ודינאמיות כדי להשתלב בכיף. לכן, כל אלו די הכרחיים עד ש….
עד שזה "מכווץ" וכבר לא נעים, גורם לתחושת ציפייה גבוהה בחזרה, הצורך בקבלה בחזרה וכמה שיותר מהר. עד שמתפתחת הרשימה "השחורה" בה כל ההתחשבנויות כתובות שם ומחכים ליום תשלום החוב. אני משערת שהצלחתם להבין שאנשי הרצייה הם אנשים שקצת פחות מאושרים בחיים, כי הם עסוקים במי נתן למי למה וכמה. הם מחכים בציפייה לתמורה בחזרה והם מתאמצים לא מעט כדי לתת.
איך אפשר אחרת?
א. שימו לב! או במילים אחרות קצת מודעות עצמית.
כשאתם מחליטים לתת- האם אתם נותנים ממקום "מכווץ" או ממקום שגורם לך תחושת סיפוק נקייה? האם אתם מתברברים במחשבות ושיקולים או שזה פשוט זורם נהדר עם החיים ואין שום ציפיות?
הבנתם שזה ממקום שלילי? תתחילו לעבוד על שריר ה"לא".
החלטתם בכל זאת לרצות? נסו להבין מה מניע אתכם שם והיו שלמים עם עצמכם. נסו להפוך את הריצוי לנתינה…
ב. האם זה בא לידי ביטוי מול כל אחד? או שיש אנשים ספציפיים שגורמים לכם לאי נוחות כשהם מבקשים משהו מכם? שאלו עצמכם, האם אתם יכולים לבחור מספר מוגבל של אנשים שלהם אתם מוכנים לחיות מולם בתחושת ריצוי קצת יותר?
ג. בדקו, איך אתם יכולים להפוך לאנשי נתינה מבלי להרגיש את כל המחסומים שיש בכם כיום, מה יגרום לכם להיות בנתינה מלאה מבלי לחשוב על האקט עצמו…
אנחנו מורכבים משניהם והחוכמה היא למצוא את העמק השווה כדי להרגיש מרוצים.
זיכרו,
מי שמרצה= מצפה,
מי שעושה מה שרוצה= מרוצה.
זהו, אני נתתי מה שיש לי מכל הלב. באמת. זהו נושא שאנחנו לא חושבים עליו יותר מדי, הוא די אינסטינקטיבי כי זה חלק מההרגלים שלנו. לכן, אם קראתם כנראה שיש פה קצת חומר למחשבה ופתח לשינוי. בהצלחה!
