jetserverתובנות מבית אימא טרייה
מראש ידעתי שהתינוקת החדשה בחיי תיתן לי פרספקטיבה חדשה ואמיצה לחיים, חיכיתי כמעט בסבלנות לפרופורציות חדשות ושהראייה על החיים ישתנו מקצה לקצה כמו שמתארים, אבל עד שזה יקרה, כל המגרעות של ה"כאן ועכשיו" צצות ב"פול ווליום" ואני נוטה לדחוק את התובנות החדשות והמהממות ולהתמודד עם הנתונים העובדתיים שאני עדיין חסרת סבלנות, מתקשה לצאת מאזור הנוחות, כשאני עייפה אני פשוט מוציאה את זה על מי שלידי ודורשת עזרה כאילו עשיתי לעולם טובה שהבאתי ילדה. זאת ועוד רשימה ארוכה של התמודדויות שסירבתי לתת להם משמעות או יחס בחיי, מגיעים מהדלת האחורית ומחייבים אותי להסתכל לשד בעיניים. תינוק זה מגבר!
בהריון המחשבות החיוביות על גידול ילדה עפו בסבבה, דמיינתי איך אני עושה תיקון בקשר של בין אם ובת, כמה אני מרוצה שהשליטה בידיים שלי ואני המבוגר האחראי שיוביל את הדרך הענוגה הזו. אבל ב"מאני טיים" מסתבר שכוח הרצון דורש הרבההה כוח.
באינסטינקט אנחנו תמיד נפעל על פי אזור הנוחות אבל הרצון בשינוי דורש קצת יותר מאמץ. שמעו, עייפות ומאמץ זה שילוב קשה ביותר. פספוסה במשקל 6 קילו מאלצת אותי להתמודד עם הדברים שהדחקתי/דחיתי או "קימבנתי" היטב כדי לשרוד.
ומה קרה כשהגיעה האימהות?
אהלן מראה! לא יכלו לשים מראה גדולה יותר עם שלט גדול יותר ובו כתוב:
"את כבר לא אדון לעצמך גברת, יש לך אדונית קטנה שמכתיבה את סדר היום, תתרגלי!"
השינוי והמעבר מעצמאות לאחריות בהחלט יכולה לעורר את הדובים שלי משנת החורף שלהם. פתאום ייצור קטן כזה שואב את כל האנרגיות ואת לומדת להבין אחריות ותלותיות מהי ושום הכנה מוקדמת לא תוכל להמחיש את המציאות (אפילו לא אחריות של פתיחת עסק).
חשיבה חיובית- ממחשבה למציאות
בתור אחת שלא מתה על שינויים גדולים, להביא תינוק לעולם זה חתיכת שינוי שאילץ אותי לאמץ דרכים חדשות להסתכל על שינוי.
אחת מתובנות השיא שלי זה שאיכשהו אני מצליחה להתמקד דווקא בנקודות האור שבשינוי, בין אם זה להתענג על הגילוי כמה שהלב יכול להיפתח, להעניק, לוותר על עצמך בשביל האחר ואפילו בלי לבכות על זה יותר מדי.
הכל קורה כ"כ מהר שלפעמים המעשים באים קודם ורק אז המחשבות והניתוחים מגיעים.
כל עוד המחשבות ונקודות האור החיוביות מגיעות, עדיף מאוחר מאשר בכלל לא. אבל וואלה, אני אופטימיסטית לא קטנה!
תינוק זה כמו להגביר את הסטריאו
יש לך אישיו שלא פתרת עם עצמך? סביר להניח שתינוק חדש יגביר זאת לטוב ולרע.
הקטנטונת הזכירה לי כמה אני חסרת סבלנות לפעמים וכמה אני מוותרת לעצמי כשאני עייפה מאוד או סתם נהנית להתבוסס ברחמים עצמיים כשאני מרגישה שכל העול שבעולם נופל עלי כי אין לי רגע מנוחה.
שנייה לפני שאני תופסת את עצמי בידיים ומתגייסת לתפקיד "מורת הדרך", אני מרשה לעצמי להתבוסס בבאסה איזה 5 דקות, להוציא קיטור (לבן הזוג, להורים, לחברה- מי שבא בדרך באותו רגע) אז מתעשתת ומסבירה לילדה" הקטנה שבתוכי שיש כבר ילדה אחת בבית ושתיים זה קצת מורכב.
אין על אבא, אימא ו…
ובכללי אין על עזרה. אגו לחוד ושפיות לחוד. לא מעט אני שומעת תלונות של נשים כמה הן מרגישות לבד, טובעות בים של אחריות ושעמום בבית בגידול ילד, מלאות ברגשות אשם ובחשש לבקש עזרה. כדי להיות אימא מאושרת אני רוצה להקפיד על רינת מאושרת. עם כל הגאווה להתמודד לבד, למדתי לבקש עזרה. לא רק זה, למדתי ליהנות מהעזרה והתמיכה.
יוצא לי לומר זאת כ"כ הרבה- סביבה תומכת זה כמעט הבסיס להשגת כל מטרה והיא באה בכל מיני צורות ודרכים. ברגע שמאזנים את המחשבות על האימהות ואת "הדרישות" והציפיות על האימהות כך אפשר גם לפעול אחרת וליהנות מכמה עולמות.
זה רק על קצה המזלג, בינתיים הדרך עודנה ארוכה וגידול הילדה הרבה יותר קל מאשר גידול של רינת הקטנה שעדיין רוצה להתפנק, להרגיש ילדה, נטולת אחריות, אימפולסיבית ונחפזת….
אני עובדת על זה כל יום, כל רגע, ואם במקרה אני שוכחת אז הקטנה ישר מזכירה לי.
גם אני משתמשת בחמשת הממ"ים הידועים שלי מדי פעם כדי לחזור למוטב. בהצלחה לי.
