איך להאמין בעצמי?

איך בונים אמונה עצמית?

יש שתי דרגות של מודעות, מודעות גבוהה מאוד שמבינה שגדלת בבית שלא ממש טיפח לך את הביטחון העצמי, אולי בתמימות כי לא ידעו אחרת, אולי כי פשוט לא היו בשלים להיות הורים מטפחים ואולי כי לא זכית בבית עוטף וגדלת בסביבה אחרת לגמרי.
ויש את אלו שפירשו את העולם אחרת. למרות שנתנו להם מעטפת חמה וטובה בבית, משהו בתוכם סרב להתמסר וחוויות שהיו בחוץ כיווצו ולימדו אותם שאי אפשר לסמוך על העולם. והם לא ממש מודעים לכך שהם מתקשים להאמין בעצמם.
מה שלא יהיה, אמונה עצמית זה משהו שנבנה. זה לא משהו שנולדים איתו.

ממה נבנית אמונה עצמית?

1. מסרים שהאנשים הכי קרובים שלי העבירו לי בהתנהגות או במילים.
2. חוויות שבנו אותי
3. פרשנויות שלי
4. רמת הרגישות שלי
5. סביבה תומכת או רעילה האנשים שאני מקיפה עצמי

כל אחד מהסעיפים הוא עולם ומלואו.
1. סעיף המדבר על משהו שאני לא יכולה לשנות. את העבר שלי. המקום שממנו הגעתי. המסרים הראשונים שהחדירו לי לראש. באתי נקייה לעולם אבל הסביבה הכי קרובה שגידלה אותי כבר הייתה משופשפת והעבירה אלי את התובנות שלה. לימים כשגדלתי, התבגרתי והתחזקתי למדתי שיש לי את האפשרות לבחור איזה מסר לקחת או לא אבל השינוי מאוד קשה וגדול כי המסרים האלה הפכו להיות חלק מה"אני מאמין שלי" כי זה הפך להיות חלק ממני וגם אם זה לא נכון לי זה האוטומט שלי.
זה ממש אינסטינקט אבל זה לא אומר שזה לנצח.  

2. החוויות שבנו אותי זה ניסיון העבר שלי. הניסיון הזה לא אומר שכל מה שחוויתי הוא גם מה שאחווה.  אבל כדי להאמין בזה צריכה להיות עבודה עמוקה ואיכותית עם עצמי שתכלול המון הוכחות מהיקום שמה שהיה זה לא בהכרח מה שיהיה. שהעבר שלי הוא לא הגורל שלי. וזה דורש שיח פנימי עשיר ומקדם.

3. הפרשנויות שלי- זה המקום שבהווה מפיל אותי. הפרשנות מבוססת על השוואתיות, איפה אני ביחס לאחרים, התלות שלי- האם אני מסוגלת לבד או צריכה אישור ממישהו, האם אני מפרשת סיטואציות בדרמתיות חסרת פרופורציות? האם אני לוקחת דברים באופן אישי וחושבת שאנשים רעים מטבעם? האם יש לי ציפיות שלא נענות ואני כל הזמן מתאכזבת? האם אני מדברת בשפה שלילית כלפי העולם, כלפי עצמי, כלפי סיטוצאיות? האם אני מפרשת את החיים כגורל ומזל שלא שיחק לטובתי?
כל הפרשנויות שלי יושבות על אמונות שיש לי על העולם ואיתם אני הולכת ממקום למקום ומפזרת את תורתי מבלי להיות מודעות בכלל כשהן שליליות ומלאות בכל הדוגמאות שציינתי למעלה האמונה העצמית מאוד מאוד מתערערת. כי אם קשה לי לסמוך על העולם ועל אנשים זה אומר שאני מתקשה מאוד לסמוך גם על עצמי. זה טבע החיים.

4. רמת הרגישות שלי מאוד מקושרת לפרשנויות שלי, ככל שאני רגישה יותר כך הפרשנויות דרמתיות וקיצוניות יותר. כשסף הרגישות שלי גבוה אני נוטה להיפגע בקלות, להיות מושפעת מאוד הסביבה ואפילו מתנועות גוף ופנים של אנשים. מצד שני, כשאני מתקשה לקלוט את הסביבה ואני נוטה להיות מרוכזת מדי בעצמי ובקושי שלי ובייסורים שלי וכך אני גם מפרשת את התמונה אחרת, בצורה לא בריאה ולא מקדמת.

5. נכון שהכל מתחיל מבפנים אבל אם אני רוצה שהאנרגיה הזו תהדהד החוצה חשוב וכדאי שתהיה לי סביבה תומכת ומאמינה. זה תמיד יכול לעזור וזה בונוס שיכול רק לרומם אותי.
נכון שאני לא תלויה בסביבה שלי כדי להאמין בעצמי אבל אם יש לי סביבה שכל הזמן בוחנת אותי זוהי מראה מעולה לתוכי ולהבנה שאני עדיין באותו מקום תקוע. לכן, סביבה זה דבר חשוב שיכול לשקף לי באיזה מקום אני נמצאת, מה הפוטנציאל שיש לי ולאן אני עוד יכולה להגיע.
אז טוב שיש סביבה רק דאגי שיש לך סביבה ש 70% ממנה רוצה באמת שיהיה לך טוב. בכל אשר תבחרי.

איך בונים אמונה עצמית טובה?

הנה דבר אחד שאני רוצה שתתחילי לתרגל עם עצמך וזה הבסיס להכל: שיח פנימי איכותי.
שיח פנימי כזה שמשתדל כמה שפחות לבקר את עצמך, כמה שפחות לנתח ולחשוב מה לא בסדר ולמה זה קרה. אלא שיח מחבק בו את יכולה לומר לעצמך: אני פגועה, אני כועסת וזה בסדר. אני מכבדת את עצמי גם במקום הזה וזה חולף. אני רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות כדי שפעם הבאה ארגיש טוב יותר. אתאושש מהר יותר"?
וכמובן כל שיח בהתאם לסיטואציה שאת חווה באותו רגע.

השיח הזה יעזור לך קודם כל להבין מה האינסטיקט שלך כשאת מדברת עם עצמך.
מה האוטומט שלך, אם את קשוחה מדי עם עצמך כנראה שאת מטרפדת לך את האמונה העצמית, זו לא דרך להאמין בעצמך. שם כשתביני את זה תוכלי לבחור אם להיות רכה יותר כלפי עצמך וזו דרך מעולה להתחיל לחמול על עצמך ולהאמין בעצמך קצת יותר. במילים אחרות לסמוך על עצמך.
כל מה שאת מחפשת באמונה עצמית בסופו של יום זה לסמוך על עצמך. להרגיש שאת מסוגלת להתמודד עם מה שיגיע. בין אם זו שמחה גדולה או כאב וכעס גדול.