אודותיי

במשך שש שנים כמעט נגעתי בהכל כשבחרתי בתחום התקשורת.
היתי בטוחה שאני עומדת להיות העיתונאית הגדולה הבאה של ישראל. אחרי שנה וחצי של נדידה ממקומון אחד למשנהו וכתיבה באתרי אינטרנט כאלה ואחרים, הקשיים הובילו אותי מן הדפוס לטלוויזיה.
בשלוש שנות תחקירנות, מימשתי לחלוטין את יצר הסקרנות, יכולות היסודיות והעומק שלי אך המשכורת לא תפחה. המשכתי הלאה, כפי שנהוג בתחום התקשורת למקום הבא.

הגיעה הזדמנות נחמדה וניהלתי אתר אינטרנט (בתחום שבכלל לא התעניינתי- פורטל מוסיקה ים תיכונית…), ניצלתי את יכולותיי הוורבאליות, האסרטיביות שבהשגת סקופים, הסקרנות, היכולות החברתיות להתערבב היכן שצריך ועוד וכשהגיע הזמן לעזוב (המונוטוניות הכריעה אותי), פניי נמשכו אל עולם הפרסום. במשרד הפרסום גיליתי כמה חשוב לי החופש- החופש לדמיין, לחשוב מחוץ לקופסה, ליצור ולפרוח. לא קיבלתי את זה שם…

המשבר
לאחר חצי שנה בעולם הפרסום שנראה בעיני כמו עולם צר ומרובע מאוד (אולי רק המשרד הספציפי הזה) הבנתי שאני לא יודעת לאן להמשיך.
תואר ראשון בתקשורת וניהול והנה אני אובדת עיצות. היתי בטוחה שאני שייכת לעולם הזה.
ברגעים אלה עולות פתאום כל מיני מחשבות "מה אם"…  מה אם היתי הולכת ללמוד פסיכולוגיה? תמיד ידעתי להבין את הסבך שנמצא בו האדם. את התחושה שאופפת אותו ואת התסכול שחווה.
אבל נרתעתי מעט מהנבירה האינסופית של עולם הפסיכולוגיה ומאורך התהליך למציאת פתרון.

אור בקצה המנהרה
החלטתי לחפש פתרון מעשי, קונקרטי ודי מהיר למקום שאני נמצאת בו אז התחלתי לחטט באתרים שונים. קראתי בעבר על אימון אישי והפכתי אמביוולנטית- בעודי נמשכת לעולם הזה, לא התעלמתי מקריאות השרלטנות שהתחום ייצר. רציתי את הטוב ביותר עבורי. מגיע לי לא?
הלכתי לכל מיני מוסדות, הקשבתי, כתבתי, קראתי, הרבה חפרתי.. והפור נפל.
נרשמתי ללימודי "אימון הוליסטי" במכללת רידמן ומשם החלה דרכי החדשה.
במהלך הלימודים, עשיתי צעד נוסף! החלטתי להפוך תחביב למקצוע ואהבתי למכוניות הובילה אותי לקורס מדריכים של "נהיגה מצילת חיים".

לאט לאט התמונה החלה להתבהר והקווים התחברו- כמה אני אוהבת לאמן, להדריך ולכוון.
החיבור אינו מקרי ושני התחומים כמשיקים זה לזה משלימים את התמונה שציירתי לעצמי.
כיום ברשותי ערך עליון וחדש ואין שמחה ממני לקרוא לילד בשמו "משמעותיות".
מימוש שהיה חסר לי! עשייה חשובה, מקדמת ותורמת לסביבה. בין אם זה בהדרכת נהיגה בטיחותית ובין אם זה בשיחה אישית במסגרת אימון. שעה בה המתאמן מקבל את הבמה לעצמו והוא השחקן הראשי.
איך אני אוהבת הצגות יחיד… יש להן את הסוף הכי יצירתי והכל בזכות המתאמן.

שלא תטעו, אני אוהבת את עולם התקשורת- את הדינאמיות שבו, את העכשוויות, היצירתיות האינסופית ואת יכולת ההתבטאות (לרוב) הרחבה.
אני מאוד אוהבת להתבטא ולכתוב- אז היום אני לוקחת את מה שקיבלתי בעולם התקשורת ונעזרת בו בעולמי החדש- עולם האימון וההדרכה.