קיבלתי מתנה מאלוהים. יש לי יכולת לראות את הפוטנציאל של האחר ולשמור על אופטימיות ואנרגיות של אנג'ייזר בשבילו.
הם מגיעים הרבה פעמים חסרי ביטחון, מיואשים, פסימיים וואובדי עצות. כך הם מתארים. אבל אני שומעת את הניסיונות שעברו, את הכוח שלהם לבקש עזרה ואת החלומות שמפחדים להגשים. רואה את מה שיש ובגדול!
איך אני קולטת את שני הצדדים האלה? גם אני כזו!
אנשים נותנים לי כוח. אנשים ממלאים אותי באנרגיה. אני אוהבת שהם מרגישים בנוח לדבר איתי ומבקשים זווית חדשה לדברים. זה מה שמשאיר אותי עירנית, חדה ודקדקנית בנוגע למטרות שלהם. אבל יש גם קושי. אני מצטיירת הרבה פעמים כמישהי ל"לא צרות בחיים" וכמה שהם טועים…
אחת הסיבות שבחרתי לעזור לאנשים לעבור שינויים או לעבור חוויות כאלה ואחרות זה כי פשוט עברתי את זה בקשיים רבים בעצמי. למען האמת, כל שינוי שעברתי בחיים הרגיש כאילו נכפה עלי. שנאתי את זה! שום דבר לא היה לטובתי מבחינתי:
חייתי ונשמתי אומנויות לחימה ודווקא כשהגברתי קצב בגיל 21 פרצתי דיסק שהשבית אותי במיטה חצי שנה עם בשורה מהרופא שלא אוכל לחזור להתאמן. אתם יכולים להבין כמה קשה היה לי לקבל את גזר הדין?! עד כדי כך שחזרתי אחרי שנתיים במגבלות יכולותיי.
פציעה נוספת לאחר כמה שנים השאירה אותי מחוץ למשחק באופן סופי אבל הפעם באופן שהשפיע על הפחד שלי מספורט. לא עשיתי ספורט מאז בערך 4- 5 שנים. והפכתי מפעילה באופן שוטף לפדלעות מאין כמותה.
כשהייתי בת 21 חלמתי להיות עיתונאית חוקרת, הלכתי ללמוד תקשורת וניהול בשביל תואר רשמי ואז כשניסיתי דרכי בעולם התקשורת, במשך 6 שנים לאחר שחלום העיתונאות התנפץ חלפתי על פני מגוון תפקידים: כתבת, תחקירנית בתוכניות טלוויזיה, קופירייטרית ומנהלת לקוחות במשרד פרסום, מנהלת פורטל מוסיקה וכתיבה ועריכה שיווקית. הלכתי לאיבוד. ככה זה הרגיש (ונראה לי שככה זה נשמע גם). לא ידעתי מה לעשות. הפחד לעשות דברים שאני באמת אוהבת היה גדול. לא הצלחתי כבר בתחום אחד כמו שרציתי למה שאצליח בתחום אחר?
סביבה תומכת
זה שלב אחד בדרך. חבריי הקרובים מכירים אותי כחובבת מכוניות מזה שנים. התחום המוטורי קרוב ללבי ובעודי פעילה ברמה חובבנית, קיבלתי דחיפה ותמיכה להפוך תחביב למקצוע. אז למדתי הדרכת נהיגה והיום אני גם מדריכת נהיגה מצילת חיים וספורטיבית. התחום המוטורי בישראל עדיין בחיתוליו אז אני נהנית מהעבודה זו אחת לשבוע שבועיים. ואין סיפוק גדול יותר מהדרכת אנשים ברכב אשר מתגברים על הפחד.
מפה לשם, החלטתי לעשות את הצעד ובגיל 31 ללמוד אימון. אז למדתי. והנה היום אני מאמנת אישית הוליסטית.
אין ספק כי הלימודים סידרו לי כמה ברגים משוחררים בראש אבל! ואני אומרת אבל גדול. אני לא שונה מאף אחד שמגיע אלי לאימון, ולשם כך הכותרת הסדנלר הולך יחף.
אז אולי אני לא הולכת ממש יחפה, אבל יש לי נעליים מעט מרופטות שאני עובדת על כל תפר בנפרד, ולפעמים כשאני מצליחה לתפור חלק אחד, החלק השני מעט נפרם וזקוק שוב לחיזוק. כי ככה זה בחיים. האנשים עם הכלים יכולים להיות גם אבודים. אולי מלאי ידע אבל מתקשים ליישם על עצמם.
שמעו לי, אני באימון לומדת מכל מתאמן ושואבת את האנרגיה חזרה ממנו. אני יכולה לראות את היכולת של המתאמן ולפעמים קשה לי לראות את היכולת של עצמי.
אני אלופה בפתרונות ומציאת תושייה בשביל האחר אבל כשאני אבודה אני שואבת כוח מהסביבה הקרובה בדיוק באותה מידה.
גם אני אוהבת חיזוקים וגם אני אוהבת להרגיש בטוחה. כמו כל אחד. החיים זה ניסוי ותהייה וכל מה שצריך זה קצת אמונה וביטחון עצמי כדי לנסות דברים. אז הנה הפוסט הראשון שלי בבלוג הראשון שלי בחיי ואני מקווה שפרט לעובדה שהכתיבה משחררת שזה גם הגיע לאוזניים קשובות ופתוחות.
תודה שקראתם.
