איך אפשר להתמיד?

ככל שאת מתבגרת ככה את מוצאת עצמך מתקשה יותר להתמיד.
איכשהו את מוצאת עצמך על אוטומט כזה של שגרה ברורה וכל דבר חדש שקורץ לך יכול להיות מאוד קסום במחשבה אבל ברגעי האמת זה קצת יותר כמו "קוץ" כזה שמאוד משבש לך את השגרה וזה קשה מדי, מצד שני זה לא עוזב את המחשבה שאת "צריכה" את זה בחיים שלך ואת רוצה שזה יהיה חלק ממך וכך המאבק הפנימי הזה ממשיך ובד"כ השגרה מנצחת.
ניקח לדוגמה: פעילות גופנית, אורח חיים בריא תזונתית, זמן איכות עם הילדים אחד על אחד,
דייט זוגי פעם בשבוע, להתקשר למישהו קרוב שאת מזניחה פעמיים בשבוע ועוד כל מיני כאלה.

למה כ"כ קשה להתמיד?

אז למה זה כ"כ קשה להכניס ללו"ז משהו שאני חושבת שיעשה לי טוב?
בקצרה ובשטחיות סדר עדיפויות. קל לעומת קשה.
אם נכנס לעומק השאלה של "מה המטרה שלך באמת" צריכה להתנוסס על המצח שלך כגולת הכותרת. וכל עוד תהיה תשובה ברורה, עמוקה ואיכותית למטרה שלך, ל"למה" הזה שצריך להיות הרבה יותר חזק מההרגל שלך ומדויק כך תדעי עד כמה תוכלי להטמיע הרגל חדש בחייך.

איך מכניסים הרגל חדש לחיים?

השגרה כ"כ עמוסה, אנחנו בין המדינות בהם עובדים הכי הרבה שעות, הכי קשה, מצב ביטחוני שמשאיר אותנו דרוכים המון ואנחנו רק רוצים לסיים את היום בשלום ולשכוח מכל המטלות שיש לנו עוד מחר ומה לא הספקתי עוד היום.
זה סטייט אוף מיינד (הלך רוח) הישרדותי!
בהישרדות לא מכניסים שום הרגלים חדשים. רק סוגרים פינות. עושים מה שצריך כדי להרגיש כמה שיותר טוב עם עצמנו במינימום, אנחנו לא חיים בתחושת סיפוק ארוכת זמן, אלא סיפוק של סיום משימות. וכך אנחנו הולכים ממשימה למשימה.
אז למי יש זמן בכלל לעצור ולחשוב על משהו ו"למה הוא חשוב לי"?

כדי להכניס הרגל חדש לחיים הלך רוח החשיבה צריך לעבור הסתגלות קלה, ממקום הישרדותי למקום מתפתח. מקום שמאפשר לי להרגיש אפשרויות נוספות. מקום שאומר שאף אחד לא רודף אחריי ומגיע לי להשקיע גם בעצמי. זה המקום בו הדימוי העצמי מעריך אותי כמישהי שמגיע לה לטפח את עצמה ואת חייה ולכן מגיע לה לעצור ולשאול עצמה "למה זה חשוב לי"? ומה זה ייתן לי? ברעיון הכללי, כשאני מתכוונת לסדר עדיפויות אני מתכוונת לעד כמה אני מוכנה להשקיע מאמץ במשהו שיקרה? להכניס הרגל חדש לחיים דורש ממני מאמץ, התכווננות, תכנון, דמיון, אמונה ועוד משאבים כאלה ואחרים. למי יש כוח כשהחיים גם ככה תובעניים?
זו גישה לדוגמה שמאוד מקשה עלי למצוא מקום לדברים שחשובים לי.
אם אני רוצה להקל על עצמי כאן ועכשיו סביר להניח שאמשיך באזור הנוחות שלי. אם אני זוכרת היטב שמה שאעבוד עליו עכשיו קשה יהפוך בהמשך לחלק ממני ויהיה קל יותר אז סיכוי גדול יותר שארצה להתאמץ. העניין הוא שאנחנו אוהבים תגמול מיידי.
אני רוצה פידבק כאן ועכשיו ומה שלא מגיע עכשיו ולא רואה את האופק ממש מקשה עלי להתמיד.
ואז אין לי יכולת בכלל להיות סבלנית בתהליך הזה.

מה עושים אם אין לי סבלנות?

האם יש לי סבלנות לחכות לתוצר שיגיע?
סבלנות יושבת בסופו של דבר על אמונה עצמית.
זה יעבוד אם אני באמת אאמין שהתוצר שיגיע יהיה שווה את זה את כל ה"ס.ב.ל" הזה שיש במילה סבלנות. כל המאמץ, כל הזמן שאני מקדישה עבור אותו הרגל חדש שאני רוצה, המטרה בסוף תוגשם והיא תהיה טובה.
סבלנות יושבת פשוט על אמונה, אמונה שזה יקרה וזה יהיה טוב. וגם אם זה לא יקרה, הכל בסדר. "אני סומכת על עצמי להתמודד עם מה שיגיע. ואני אמשיך ואמצא דרך אחרת, טובה ונכונה יותר עד שאגיע לאותה מטרה".
איך לפתח אמונה עצמית? זה כבר מאמר אחר. מוזמנת להיכנס למאמר בנושא אמונה עצמית.
בנינו, את כן יודעת להתמיד, עובדה שאת קמה כל בוקר מצחצחת שיניים, עושה סידורי הבוקר, שותה את אותו קפה בבוקר, הולכת לאותו מקום עבודה, מתחזקת את אותה זוגיות ומשפחה וחוזרת לאותה דירה, ומדברת עם אותן חברות. אז התמדה היא לא תמיד הבעיה.

מה אני צריכה כדי להצליח להתמיד לתמיד?

1. אורח רוח וסבלנות. להאמין שהתוצר יהיה שווה את זה (עבודה על אמונה עצמית).
2. היכולת לדמיין את זה קורה בחיים שלי. ממש לראות איך זה תופס מקום בחיי ואיך זה חלק מהשגרה שלי.
3. לזכור שכל דבר שקשה עכשיו מתישהו הופך להרגל שלי וזה פשוט קורה. הזכרי במשהו כזה שלא היה בעבר ועכשיו את כמעט לא יכולה בלי זה. הפכי את זה לדוגמה שתנחה אותך. 
4. לשים לב לסגנון החשיבה שלי האם הוא הישרדותי או מתפתח? האם אני שואלת את השאלות הנכונות שתורמות לי להתקדם או שאני רק מכבה שריפות ורוצה לסיים את היום?

תתחילי במשהו אחד מסך הסעיפים ועבדי עליו שבועיים רצופים ואז הוסיפי סעיף חדש ובחני עם עצמך איך את מגיבה, מה זורם ומה תקוע? כתבי לעצמך ומוזמנת לשתף אותי.
בהצלחה.